- מתכוניישן - https://matkonation.com -

הסלון- מטבחו של אייל שני

הגעתי לארוחת ערב במסעדת "הסלון" בעקבות הזמנת עבודה מעיתון ה"וושינגטון פוסט", כן, כן העבודה הבינלאומית הראשונה שלי! חדורת מוטיבציה ותאבון הגעתי עם עודד, בעלי למקום, בלי לדעת למה אנחנו נכנסים, אבל איך שנפתחה הדלת עלה לנו חיוך גדול על הפנים. לא עוד מסעדה מעונבת, שקטה עם נורה ג'ונס ברקע, אלא מופע בישול של איש אחד בחדר קטן, דחוס ורועש.

פעם הייתי עם עודד במסעדת שף מפורסמת, וכשיצאנו הוא אמר שבעצם אין כמו הסביח של פרישמן. כמובן שהתבאסתי על זה שהוא לא מעריך אוכל יצירתי ואיכותי, וציינתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שהוא בא איתי למסעדה כזו, ושאני צריכה למצוא לעצמי באופן דחוף food buddy בשביל חוויות כאלה. באותו הערב הבנתי שעודד ואייל שני חושבים אותו הדבר – אין כמו סביח או אין כמו אוכל בפיתה אבל שאפשר לקחת עליו מעל 100 שקל!


"הסלון" היא מסעדת יוקרה רק ברמות המחיר, כל השאר מחוספס, חושני, מלוכלך ונוגע באוכל רחוב. כל הערב עבר עלינו בתחושה שחבל שאני מצלמת סטילס, כי צריך תיעוד של וידאו – לשמוע את האנשים שרים בקולי קולות, שוברים צלחות ודופקים על השולחן יחד עם אייל שדופק את הקרפצ'יו.


אני יודעת שהמון אנשים חושבים שאייל שני פלצן אוכל בלתי נלאה, וגם אני לא ממש מתחברת לפילוסופיות הקולינריות שלו, אבל יאמר לזכותו שהוא אוהב אוכל ומכבד חומרי גלם, ומבחינתי זה מתכון להצלחה. באותו ערב ישבנו על הבר וראינו את אייל מבשל ללא הפסקה, חותך עגבניות, מתבל, פורס קרפצ'יו לוקוס, מזליף רוטב עגבניות ומה לא, והכול נעשה בשיא הרצינות והריכוז. היה מופע מרהיב של בישול אמיתי וחושני.


לפני הכול קיבלנו לשולחן פוקאצ'ה נימוחה בליווי צלוחית גבינה לבנה מתובלת בגרעיני עגבניות ופלפל חריף – חומרי הגלם האהובים על אייל. פתחנו בקבוק יין והתענגנו. אני מתה על לחם טוב במסעדות, זה תמיד נותן תחושה שהעתיד וורוד. אחרי כמה דקות קיבלנו מנה של דג לוקוס ברוטב עגבניות חריף (מזהים את הדפוס?) שגם היה מצוין ועברנו לטבול את הפוקאצ'ה ברוטב של הדג.


שתי המנות העיקריות שאכלנו הגיעו ללא צלחת. הראשונה על קרטון מוזהב ושמה (לקחתי איתי את התפריט אחרת לא הייתי זוכרת…): "בית ספר לתוניסאים: תפוח אדמה פעור, בשרו הבוער מסוחרר באיולי וקרם פרש, בתוכו נחה טונה שנכבשה בשמן זית. ביצה קשה, חציל, פלפל חריף ועגבניות חיות". איזו מנה מעולה! כל כך הרבה טעמים וכל כך לא מעונבת. להיפך – הכל נזל, התפרק ונשפך לנו ישירות על השולחן. ליקקנו את האצבעות. המנה השנייה הייתה עם השם הכי קצר בתפריט: "ראגו טלה בפיתה". כי היינו חייבים מנה אחת בפיתה, אפילו במחיר של 110 שקל!!! המנה הגיעה בתוך שקית חומה שבתוכה פיתה שנאפתה באותו הרגע (ישבנו ליד התנור…) מלאה בשר נוטף טעם. ממש השראה מפאלפלייה. המחיר בהשראת כתית. מדובר במנה טובה, עשירה בבשר מצוין, טחינה וחריף. היא הייתה לנו קצת כבדה בשלב הזה של הערב, ואיתה בעצם סגרנו את הבסטה של העיקריות.


העובדה שבאתי כצלמת ל"וושינגטון פוסט" לא עשתה שום רושם על אייל. הוא לא הרעיף עלינו מנות ולא צ'יפר אותנו יותר מדי, אולי בגלל שלידנו ישב השחקן יו ג'קמן (Hugh Jackman), שאיתו אני לא יכולה להתחרות… אבל בסוף הארוחה קיבלנו קרטון עם מדגם של כל הקינוחים. היה שם מוס שוקולד מעולה, סקונס עם ריבת תותים ושמנת חמוצה מצוינים, עוגת שוקולד נחמדה ועוגת בננה שהייתה די יבשושית. אכלנו רבע ואמרו קאט (ברוח המפורסמים שישבו לידנו).


סיימנו את הערב עם מלא צילומים (כמו שאתם רואים) מבושמים ביין, שמחים וטובי לב. הרבה זמן לא נהניתי ככה במסעדה!

לסיכום -חשוב לציין שהיא פתוחה רק בימי רביעי וחמישי!!

המסעדה מתאימה קודם כל לאנשים שמוכנים להוציא הרבה כסף על אוכל, כי יקר. מאוד יקר. קחו בחשבון שזה לא המקום לשיחות נפש אינטימיות. כי המוני, צפוף ורועש. מצד שני יש כל כך הרבה אנרגיה באוויר, לדעתי זה אחלה מקום לבוא עם בן זוג, או עם זוג חברים, לשתות הרבה, להתנועע למוסיקה של שחר סגל (הבמאי של התוכנית של אייל בטלוויזיה) ולצאת עם חשק להמשיך את הערב במקום נוסף…

הנה קישור לכתבה שהתפרסמה בוושינגטון פוסט:

http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/04/01/AR2010040103382.html [1]

דניה