אשמח לדבר

דניה 052-6006067
matkonation@gmail.com

דרור

27 באפריל 2015 דניה 18 תגובות

דרור

ביום שישי בבוקר נפרדנו מדרור. חבר יקר ושכן מהדירה מעלינו. דרור נלחם בסרטן כליות במשך שלוש שנים, במהלכן לימד אותנו על החיים דרך המוות.

כבר כתבתי כאן בעבר על קסם הבניין שלנו. הקסם הזה קיבל תוקף משמעותי במיוחד בשנים האחרונות בהן חיינו לצד דרור ומשפחתו. הקשר היה יומיומי. מפגשים בבית הספר, אחרי הצהרים ברחבה של הבניין, סיגריה של סוף יום באחת הדירות, חגים, טיולים וארוחות שישי בערב. חיינו יחד. דלתות פתוחות.

כבר יותר משנה שאני רוצה לכתוב על דרור בבלוג, לא פעם מצאתי את עצמי מנסחת פוסט בראש אך לא מעיזה להקליד אותו ולתת לו תוקף אמיתי. עכשיו אחרי שדרור נפרד מעולם ומאיתנו אני מרגישה שזה הזמן הנכון לספר לכם.

המחלה פגעה לו גם בוושט, שנה שלמה שהוא לא אכל. מחובר לצינור הזנה. חווה טעמים וריחות דרך צילומי אוכל.

דרור היה מתקשר אלי באמצע יום עבודה לספר לי שהוא ראה צילום שלי בYNET  שכל כך בא לו לאכול. ואני בלבוסטה שכמותי כל כך רוצה להכין לו אוכל, לתת קצת נחמה דרך הדבר שאני יודעת לעשות כל כך טוב ואני לא יכולה.

מה מרגיש אדם שלא יכול לאכול? השאלה הזו העסיקה אותי מאוד.

אם לא חווים רעב, האם זה מספיק? האם יש עדיין תשוקה לטעמים? מה התפקיד הרגשי של אוכל? האם אפשר בכלל לוותר על העונג שבאכילה?

אין לי תשובות חד משמעיות, דרור עבר תהליך מעגלי. בשבועות הראשונים הוא לא היה זקוק למזון, הוא היה מריץ צחוקים על כך שפירור לא נכנס לפיו מחודש פברואר…. בתוך כמה שבועות תחושת השובע שההזנה סיפקה לו, לא הצליחה לחפות על חשקים לטעמים. הוא התחיל להיות פריק של מתכונים באינטרנט, כל היום הוא גלש באתרי אוכל, קרא מתכונים, אכל דרך המסך . הוא התחיל לבשל, התנסויות במטבח שלפעמים הצליחו ולפעמים פחות. התבקשתי לעלות, להביע דעה ולתת הכוונה, אנחנו בבניין אכלנו גם בשבילו.

בשלב מסוים, ככל שהמחלה התקדמה, נושא האוכל הלך ונהיה לא רלוונטי. הגוף עבר למצב הישרדותי, לא היה מקום לתענוגות החיים, לאוכל מנחם (אפילו שהוא היה רק דרך צילומים). אני חושבת שהפעם האחרונה שדרור בישל באנו לחזות בפלא, הוא סבל מכאבים קשים אך ישב והכין סמבוסקים ממולאים בחומוס לפי מתכון של אמא שלו. צילמתי אותו. ראיתי איך כל מאפה עולה לו מצד אחד בסבל גופני ומצד שני בגאווה על כך שהוא מכין מתכון משפחתי.

אכילה אינה רק הזנה. המשקל הרגשי של אוכל הוא כל כך גדול, החשקים שלנו מניעים את הרגשות שלנו. טעמים מעוררים זיכרונות, ואכילה משותפת יוצרת אינטימיות. כל הדברים האלה נלקחו מדרור בשנה האחרונה לחייו אך הוא מצא דרכים לבצע מעקפים ואני בחיוך קטן יכולה לומר שצילומי אוכל היו מצד אחד עינוי עבורו ומצד שני עוררו בו את כל מה שביס טעים לא יכל.

הפעם אני לא מעלה מתכון, יודעת שזה רק הקשה עליו.

דרור, מקווה שבשערי גן עדן הכינו עבורך סעודת מלכים! מגיע לך.

אוהבת, דניה

18 תגובות לפוסט “דרור”

  1. דורון הגיב:

    מה שכתב מרדכי מהתלמוד אינו בתלמוד אלא במדרש ילקוט שמעוני פרשת עקב תתע"א האמורא הוא רבי יוסי בן חלפתא

  2. מרדכי הגיב:

    מרגש ועצוב מאד!! נדמה לי שבתלמוד מסופר על אשה שאיבדה את חוש הטעם באוכל ובאה לפני אחד האמוראים והוא אמר לה להתפלל או על טעם או על למות כי חיים בלי טעם באוכל אינם חיים כנראה שלטעמים תפקידים מרכזיים בכל שמחת החיים.

    1. דניה הגיב:

      הי מרדכי, תודה על תגובתך. כבר הרבה זמן שלא קיבלתי תגובה לפוסט הזה שחקוק אצלי בלב.

  3. Keshet Ohayon הגיב:

    עצוב ומרגש מאוד.

  4. עינת הגיב:

    עצוב ממש. וגם מוכר לצערי. אוכל הוא המון דברים: קירבה, הזדקקות, השתייכות, יש בו משהו מאוד ראשוני והוא יכול להיות כל כך משמעותי לא רק למי שחולה אלא גם למי שמקיף אותו. דרך להביע חיבה ודאגה. מקווה שישארו לכם עם הזמן בעיקר הזכרונות השמחים.

  5. ב.ד הגיב:

    בוהה ובוכה. בוכה ובוהה, אבל בעיקר מודה, על הזכות הגדולה בחברות הזאת שמשפחתי ואני מתעטפים בה יום יום.

    שכנות נטולת יומרות שהפכה והופכת לה לשותפות גורל.

    מיוחדת ורוויית כישרונות את דניה !

  6. בבי הגיב:

    ריגשת!!! מחלה ארורה.

  7. לילך נעמה קמינגס הגיב:

    וואו . יהי זכרו ברוך ! . כמה מרגש לשמוע ולדעת שישנם בתים משותפים שכאלה ! . שתבורכו ותיבדלו לחיים טובים , בריאים וארוכים ! .

  8. הדר בן-שדה הגיב:

    איזה פוסט מרגש, עצוב ונוגע!
    יהי זכרו ברוך!

  9. שרה הגיב:

    כןכל כך כואב שהשאיר שני ילדים קטנים לגדול לבד בלעדיו

  10. Jael הגיב:

    עצוב ומרגש הפוסט שלך

  11. חניה הגיב:

    הנחמה שלכם תהיה בכך שהייתם לצידו ובשבילו כשנזקק לכם

  12. הילה צור הגיב:

    דניה את מקסימה וכותבת מאוד יפה, ריגשת אותי. אני הילה צור, שבאה אלייך שבועיים לפני שהסייל שעשית התרחש..גם לי יש סרטן (במוח) וגם הרבה דברים שבא לי לי לאכול אסור לי. הכרתי אותך דרך סדנת צילום אוכל שהיתה כייפית. תמשיכי לעשות את מה שאת עושה כי זה גורם להרבה אנשים לחייך.

  13. גילי הגיב:

    כמה חבל שרוב הזמן אנחנו מקבלים את הדברים הפשוטים בחיים כמובנים מאליהם: נשימה, אכילה, הליכה שינה ועוד. כל אלו יקרים מפז. הפוסט הזה ממחיש זאת באופן חודר וכואב.

  14. איריס כפיר הגיב:

    מרגש! ועצוב!

  15. אלון ויינר הגיב:

    מקסים ומרגש מאוד מאוד.

    1. אסנת לוי הגיב:

      תודה לך על המילים וגם על המעשים.מאסנת אחות של דרור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *