- מתכוניישן - https://matkonation.com -

צביטות יפואיות

בעוד יומיים אנחנו עוזבים את יפו ועוברים לכרכור. אני 14 שנה ביפו. הגעתי אחרי טיול גדול בהודו ורציתי לגור בתל אביב אבל בניחוח הודי מחוספס. מצאנו לנו דירה קטנה בשוק היווני ב 500$ בלבד. רחוב קטן שבו היו רק עוד שתי דירות למגורים וכל השאר היה בתי מלאכה שנסגרו בשעה חמש. בשנתיים הראשונות לא יצאתי מפתח ביתי אחרי השעה 8, מקסימום לאוטו וזהו. כולם היו שואלים אותי למה דווקא יפו ואם אני לא פוחדת. היו פורצים לי לאוטו פעמיים בשבוע ולחצות את שוק הפשפשים בלילה היה בגדר סיכון חיים אמיתי.

ראיתי וחוויתי את יפו משתנה מול עיניי. למעט פועה שהייתה החלוצה האמיתית לא היו בשוק מקומות בילוי ולכן כל מקום חדש שנפתח גרם לי להתרגשות. השרקוטרי הייתה המסעדה הראשונה, כל יום הייתי עוברת שם ומציצה אל תוך החלל, מנסה לנחש איזה מסעדה תקום. אחריה התחלתי להציץ למקום קטן על רחוב יהודה מרגוזה. אחרי מספר שבועות נתלה שלט- ״כאן תקום מאפייה , מחפשים עובדים" וכך בהתרגשות גדולה צעדתי פנימה והצעתי להם שירותי צילום- פעורה שכמותי…היום מאפיית מרגוזה היא המקום שלי לקפה רגוע אחרי בוקר לחוץ, לפגישות עבודה ולמפגש אמהות אחרי שכולם כבר במסגרות. 

כמו פטריות אחרי הגשם נפתחו (ונסגרו) מקומות בילוי, מסעדות, חנויות והשוק התחיל לשנות את עורו. היום זהו מקום הבילוי האולטימטיבי, ביום ובלילה. לחצות את שוק הפשפשים אחרי החשיכה זו חוויה שאני ממליצה עליה לכל תייר שמגיע לעיר ולכל חבר שרוצה לצאת לדרינק.

החיים ביפו סיפקו לי איכות חיים, הלכתי ברגל לסטודיו, היה לי את הכל בהישג יד, הכרתי את כולם והרגשתי בבית. אז למה אני עוזבת? שאלה מעולה.

לפני כמה ימים ראיתי סרטון באינטרנט שסיפר שהלובסטר נולד עם שיריון שלא גדל אלא בכל פעם שהשריון מרגיש לו קטן, הוא הולך לפינה, משיל אותו ומגדל אחד חדש שמתאים למידותיו. הוא יודע שהתהליך מתחיל רק שכבר צפוף ולא נוח לו. הלחץ שהוא נמצא בו הוא האינדיקציה שהגיע הרגע לגדול, להתפתח ולעשות שינוי. זה היה ממש בקצרה, הנה לינק לסרטון. https://www.facebook.com/Razbehool/videos/1787442691485193/ [1]

אז זהו- שבגיל 39 (לפני כמעט שנה) התחלתי להרגיש כמו לובסטר עם שריון שקטן עליו. משהו התחיל להעיק עלי והבנתי אני צריכה שינוי, אני צריכה לגדול.

הבנתי שאם הייתי ללא משפחה, יפו הייתה מתאימה לי לנצח, אבל במבנה המשפחתי שלנו כבר התחיל להיות צפוף ולא נוח.

הפרידה מיפו היא כמו להיפרד מבן זוג שכבר לא מתאים לך אבל שאת עדיין מאוד אוהבת. היא כואבת, היא מפחידה ובטוח שאתגעגע עד כאב. למשך שנים היא הגדירה אותי -הייתי (ועדיין) צלמת אוכל ויפואית ואני גאה בזה. לא פשוט לי לחפש לעצמי הגדרות חדשות אך עם זאת אני גם יודעת בלבי שהגיע הזמן והאמת, אני מתרגשת.

הרבה זמן חשבתי על הפוסט הזה. ישר עלה לי שם לפוסט כי הלב צובט לי כל הזמן. אח״כ החלטתי שאני לא הולכת לצלם שום דבר חדש אלא אביא לכם צילומים שנעשו במהלך השנים, במקומות שהיו חלק מחיי הקולינריים ביפו. הפוסט הזה יהיה אלבום זיכרונות עבורי ועבורכם רשימת המלצות.

נתחיל במקומות בהם אני אוכלת. מקומות שליוו אותי לאורך השנים.

אני חושבת שחייבים להתחיל באבו חסן– אמנם נדוש אבל גם אחרי 14 שנה כשאני אוכלת את המסבחה שלהם אני מאושרת. הבנים שלי גדלו על החומוס הזה והם לא מוכנים לאכול משהו אחר. מגיל 3 הם מנגבים כמו גדולים. בכל פיקניק אנחנו מתנדבים להביא חומוס מיפו וכמובן שזוכים לשמוע קולות עונג מכולם.

כשאני יוצאת בערב (זה לא קורה הרבה) אני תמיד הולכת לשאפה בר. הסמטה של השאפה קסומה. מהרגע הראשון שהם תלו את המנורה האדומה הענקית הזו הם יצרו את הקסם של יפו בלילה. בירה קרה, סלט מלך סיאם ואני מסודרת. אגב,גם לארוחות בוקר זה המקום המועדף עלי. מזמינה תמיד אותו דבר- בוקר פועלות (בצילום).

שווארמה בינו זה אחד מקומות שאני אוהבת ללכת עם הבנים, הם מתלבשים על לאפה ענקית וזה סוגר לי את פינת ארוחת ערב/צהריים. אם אני ממש מוכנה לשחרר את הרסן אני לוקחת לעצמי פיתה מעורבבת- הודו וטלה.

מאפיית מרגוזה היא בית הקפה שלי, כתבתי עליה כמה פעמים בבלוג והיום מיכל (אחת מהבעלים) היא חברה טובה והמקום מרגיש כמו בית. אני שותה שם קפה מעולה, מידי פעם מתפנקת על איזה מאפה וקונה לחם שווה הביתה. הכי טעים זה הכוסמין וקאסטן דגנים ענק שמתאים לסנדביצ׳ים.

אחד המקומות האהובים עלינו כמשפחה זה המלבי בשדרות ירושלים. כנערה הייתי אוכלת מלבי בצומת פלמחים והטעם של החוויה עוד נשאר לי בלב. המלבי של שלומי זה הדבר הטעים ביותר שיצא לי לטעום, כל מלבי אחר מחוויר לעומתו והמתכון סודי (אחרת כבר הייתי מביאה לכם). אחרי הים, אביתר תמיד מבקש שנעצור למלבי, לרוב אנחנו נכנעים. יושבים כולנו באוטו ואוכלים בכוסות זכוכית כי זה יותר גדול ויותר טעים מפלסטיק!

אם אני רוצה לעשות lunch עם חברה בשוק אני לרוב אוכלת בראס אל חנות. מקום פשוט, עם תפריט ישראלי טרי וטעים. אין הפתעות, אין נפילות. אני אוכלת שם כרובית צלוייה עם טחינה, שווארמה, שזה נתחי פרגית על פיתה דקה עם טחינה וסלט פריקי מעולה.

אי אפשר בלי פועה, והמשפט הזה עוד יותר כואב כשחושבים שבעצם פועה כבר איננה אבל המקום תמיד היה ותמיד יהיה והוא רק ממשיך לגדול. הכי שוק הפשפשים, טעים, טרי והמקום המועדף עלינו כשאנחנו מזמינות אוכל לימי צילום בסטודיו.

פיש וצ'יפס בנמל יפו– המקום נפתח לפני שנתיים ומרגיש כאילו היה היה כאן תמיד. הכל כל כך פשוט ללא גינונים וללא תחכום. דגים טריים מצופים פירורי לחם בשמן עמוק. מתמקמים על המזח מול המים והסירות ומרגישים רגעי אושר יפואי צרוף.

בדרך לסטודיו אני לפעמים עוברת ב Milk bakery שנפתח לפני שנה ומשהו. קובעת עם יונתן ואנחנו שותים אספרסו ואוכלים את הפחזנית הטעימה בת״א. המקום קטנטן וצמוד למלון שאני מתכננת להגיע אליו אחרי המעבר, כשאני אתגעגע ליפו- The market house.

בימי הקיץ, כשהדירה הקטנה שלנו התחילה להרגיש כמו סיר לחץ אני מציעה לכולם ללכת לאכול גלידה בכפיתולינה שנמצאת המרכז השוק. פעם הייתי קונה לכל אחד גביע, היום כשיש לי הרבה ילדים גיליתי שיותר משתלם לקנות חצי קילו, כל אחד מקבל כפית וכולנו אוכלים ישר מהקופסא.

אחד הדברים שאני אתגעגע אליהם הוא קניית חומרי גלם ביפו- הכל היה לי כאן, הכי טרי, הכי מקומי ובכל שעה. הסיבוב שלי היה מתחלק בין ירקות, לחמים, דגים, קצב ומוצרי באלדי.

הנה כמה מהמקומות הקבועים שלי

עבדו הדייג– 3 דקות הליכה מהבית שלנו כך שאם התחשק לנו דג לארוחת ערב פשוט קפצנו לרגע לעבדו. יש לו הכל טרי וגם דגים שהוא מנקה ומפלט ומקפיא בשיטה מיוחדת ששומרת על טריות.

אבו חילווה– הקצב של יפו. הרבה נכתב על הקצביה הזו ואני נאמנה לה כבר שנים. קונה אצלו הכל.

לחמים- מרגוזה כמובן

ירקות ופירות הפך להיות משהו שאני צריכה ממנו כמויות עצומות (הבנים גדלים ועוד מעט הם יאכלו אותי). בכל מקרה את רוב הירקות אני קונה בחצי חינם שמכל הסופרים שאני בדקתי יש להם את התוצרת הטובה ביותר אבל, אם אני צריכה באלדי אני פשוט קופצת למינימרקט הכיכר שנמצאת על רחוב שבטי ישראל ובודקת מה יש עכשיו בעונה- עלי גפן, פאקוס, משמש באלדי, שקדים ירוקים, תרד טורקי. הכל מגיע בזמן שלו.

אני בטוחה שיש עוד מקומות שאזכר בהם ברגע שאלחץ על פרסום הפוסט (מקסימום אכניס עדכונים בתגובות) אבל בנתיים זו הרשימה שלי. רשימה שאני אתגעגע אליה ותמיד תהיה חלק מהזיכרונות שלנו מיפו.