מאת: דניה ויינר
בשבועות האחרונים אני מרגישה סוג של לאות, הימים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות. לא פשוט להתמודד עם השגרה. מצד אחד היא נוסכת בי בטחון ומצד שני מקצצת לי את הכנפיים.
עודד, בן הזוג שלי קיבל פס, ונסע ל-3 שבועות להודו, שם הוא פגש את האני הצעיר שלו שלפני 10 שנים היה מטייל בכל מיני מקומות בעולם. הוא מגשים חלום שנראה כל כך רחוק כשאנחנו עטופים ב"מחויבויות" כמו זוגיות, ילדים ועבודה. אני, מצד שני, מחזיקה כאן את כל מגדל הקלפים שלא יתפרק, מג'נגלת כדורים כמו לולין בקרקס. שלא תחשבו שאני מרירה לגבי העניין, אני מאמינה שגם אם אנחנו נשואים, הורים ועובדים עדיין מגיע...
להמשך קריאה ←



