- מתכוניישן - https://matkonation.com -

דרור

ביום שישי בבוקר נפרדנו מדרור. חבר יקר ושכן מהדירה מעלינו. דרור נלחם בסרטן כליות במשך שלוש שנים, במהלכן לימד אותנו על החיים דרך המוות.

כבר כתבתי כאן בעבר על קסם הבניין שלנו [1]. הקסם הזה קיבל תוקף משמעותי במיוחד בשנים האחרונות בהן חיינו לצד דרור ומשפחתו. הקשר היה יומיומי. מפגשים בבית הספר, אחרי הצהרים ברחבה של הבניין, סיגריה של סוף יום באחת הדירות, חגים, טיולים וארוחות שישי בערב. חיינו יחד. דלתות פתוחות.

כבר יותר משנה שאני רוצה לכתוב על דרור בבלוג, לא פעם מצאתי את עצמי מנסחת פוסט בראש אך לא מעיזה להקליד אותו ולתת לו תוקף אמיתי. עכשיו אחרי שדרור נפרד מעולם ומאיתנו אני מרגישה שזה הזמן הנכון לספר לכם.

המחלה פגעה לו גם בוושט, שנה שלמה שהוא לא אכל. מחובר לצינור הזנה. חווה טעמים וריחות דרך צילומי אוכל.

דרור היה מתקשר אלי באמצע יום עבודה לספר לי שהוא ראה צילום שלי בYNET  שכל כך בא לו לאכול. ואני בלבוסטה שכמותי כל כך רוצה להכין לו אוכל, לתת קצת נחמה דרך הדבר שאני יודעת לעשות כל כך טוב ואני לא יכולה.

מה מרגיש אדם שלא יכול לאכול? השאלה הזו העסיקה אותי מאוד.

אם לא חווים רעב, האם זה מספיק? האם יש עדיין תשוקה לטעמים? מה התפקיד הרגשי של אוכל? האם אפשר בכלל לוותר על העונג שבאכילה?

אין לי תשובות חד משמעיות, דרור עבר תהליך מעגלי. בשבועות הראשונים הוא לא היה זקוק למזון, הוא היה מריץ צחוקים על כך שפירור לא נכנס לפיו מחודש פברואר…. בתוך כמה שבועות תחושת השובע שההזנה סיפקה לו, לא הצליחה לחפות על חשקים לטעמים. הוא התחיל להיות פריק של מתכונים באינטרנט, כל היום הוא גלש באתרי אוכל, קרא מתכונים, אכל דרך המסך . הוא התחיל לבשל, התנסויות במטבח שלפעמים הצליחו ולפעמים פחות. התבקשתי לעלות, להביע דעה ולתת הכוונה, אנחנו בבניין אכלנו גם בשבילו.

בשלב מסוים, ככל שהמחלה התקדמה, נושא האוכל הלך ונהיה לא רלוונטי. הגוף עבר למצב הישרדותי, לא היה מקום לתענוגות החיים, לאוכל מנחם (אפילו שהוא היה רק דרך צילומים). אני חושבת שהפעם האחרונה שדרור בישל באנו לחזות בפלא, הוא סבל מכאבים קשים אך ישב והכין סמבוסקים ממולאים בחומוס לפי מתכון של אמא שלו. צילמתי אותו. ראיתי איך כל מאפה עולה לו מצד אחד בסבל גופני ומצד שני בגאווה על כך שהוא מכין מתכון משפחתי.

אכילה אינה רק הזנה. המשקל הרגשי של אוכל הוא כל כך גדול, החשקים שלנו מניעים את הרגשות שלנו. טעמים מעוררים זיכרונות, ואכילה משותפת יוצרת אינטימיות. כל הדברים האלה נלקחו מדרור בשנה האחרונה לחייו אך הוא מצא דרכים לבצע מעקפים ואני בחיוך קטן יכולה לומר שצילומי אוכל היו מצד אחד עינוי עבורו ומצד שני עוררו בו את כל מה שביס טעים לא יכל.

הפעם אני לא מעלה מתכון, יודעת שזה רק הקשה עליו.

דרור, מקווה שבשערי גן עדן הכינו עבורך סעודת מלכים! מגיע לך.

אוהבת, דניה