מחשבות רבות עוברות לי בראש בשבוע וחצי האחרונים, אני בבית עם הילדים, עודד בחדר השינה שלנו עובד ואני ממש מנסה לשמור על השפיות של עצמי ושל בני הבית. ישנם רגעים שבהם הילדים מעירים לי שאני ממש לא נחמדה, שאני עצבנית ומעצבנת. יש רגעים שבהם אני מרגישה חדווה מהזמן שלנו יחד, ארוחות משפחתיות, יצירה (משהו שלא עושים אצלי בבית בד״כ) והמון המון פעילות ספורטיבית משותפת. כל יום אני קמה בבוקר עם מועקה בלב, חושבת לרגע שהכל כמו שהיה ופתאום נזכרת שהמציאות השתנתה לנו פתאום כהרף עין. אני משתדלת לצרוך מעט חדשות אבל מרגישה שזה מושך אותי פנימה. והכי קשה לי זה חוסר הוודאות- עד מתי כל זה ימשך? חודש? חודשיים? כמה זמן נהיה כולנו בבית ומה יהיה שכבר לא נהיה חייבים להיות בבית ולא בטוח שיהיה לנו לאן ללכת? פתאום (...)